בילדותי היו שתי נשים שלימדו אותנו בחופשים ליצור בעצמנו בובות מסמרטוטים ובובות תיאטרון מעיסת נייר. העבודה קסמה לי והתחלתי לפתח עירנות לסביבה, לאסוף ולנצל חומרים מהטבע ומפסולת. אחרי שנים, תוך לימוד גרפיקה בבצלאל נמשכתי מאד למחלקת המתכת והגעתי לעיצוב וצורפות תכשיטים, בהם עסקתי כ- 15 שנה. ב-1973 עברתי להוראת אומנות בבית ספר ומשם לבי"ס למחוננים בשלומי. במסגרת זו נדרשתי להכין פעמיים בשנה תוכניות עבודה חדשות חד פעמיות לכל מחזור. עבודה מאתגרת שדרשה גיוון חידושים והמצאה תמידית. בין היתר נעזרתי בפסולת תעשייתית, שאריות ממפעלים שהיו למקור השראה לרעיונות חדשים בטכניקה ובחומר.
יצאתי לפנסיה עם המטען העשיר שצברתי והמשיך ללוות אותי, וזמן פנוי לפיתוח והתנסות עצמית. עברתי לקולאזים מצולמים. הקושי היה בתלות בפיתוח תמונות ועותקים בחנות הצילום. בתקופה זו נכנס לביתנו המחשב, ובלי לדעת בדיוק מה היא תוכנת "הפוטושופ" למדתי אותה ונפתח לפני עולם חדש. אימצתי את "ארגז הכלים" של הפוטושופ כתחליף למכחולים ושפורפרות צבע. מצאת בו מגוון ציבעוני בלתי מוגבל ואפשרויות מחיקה, תיקונים ושינויים באין סוף ווריאציות. את העותקים ניתן להדפיס על חומרים שונים ובגדלים שונים.
אני מוצאת ברחוב חפצים זרוקים מאוצרות פח האשפה שלאחד הם מיותר – ולי הם אוצר.
לתוך ארגז זרוק של גיטרה בניתי את מוזיאון "שירת הארץ" (תערוכת "שיר ישראלי" 2023)
ולכלוב ציפורים זרוק הכנסתי דמויות אדם
כלואות/חטופות (תערוכת "בית" 2025) ועל צג מחשב קטן מהרחוב הדבקתי הדפס כחלק מהעבודה בנושא "בית".
אני רואה באומנות כלי משמעותי להעביר אמירה לצופה.
