סוזי ויצמן עלתה לישראל בגיל 11 והתחנכה בפנימייה דתית לבנות, שבה לא נחשפה לעולם האמנות. למרות זאת, כבר בילדותה התעורר בה דחף עמוק ליצור ולעבוד בידיים. במסגרת חייה בפנימייה עסקה בקישוט, שרטוט מפות ואיור – צעדים ראשונים שהניחו את היסודות לעשייתה האמנותית.
אהבתה של סוזי לטבע ולשיטוטים על שפת הים הובילה ליצירתה הראשונה, שנעשתה מחול וצדפים שהודבקו על מצע קטן. עם הזמן החלה לזהות את הפוטנציאל הטמון בשברי עץ ואבן שנסחפו אל החוף, ואספה אותם לסטודיו קטן שיצרה לעצמה בפינת מרפסת ביתה. בהדרגה שילבה בעבודותיה גם חומרים נוספים מהטבע – צמחייה יבשה, זרעים וגזם של כפות תמרים – לצד שאריות בד, חרוזים וחפצים שמצאה, ומהם יצרה דמויות, דיוקנאות ומסכות.
תהליך היצירה של סוזי אינטואיטיבי ואינו מתוכנן מראש. היא פועלת מתוך זרימה עם החומר, ונותנת לו להוביל את התוצאה. הדמויות עולות מתוך דמיונה באופן חופשי, ללא שיפוט או ביקורת – אולי זהו מקור עוצמתן. סוזי מדגישה כי לא למדה אמנות באופן פורמלי, והיכרותה עם מסורות אמנותיות מוגבלת, אף שלעיתים עבודותיה מזכירות מסכות אפריקאיות.
צילומים: אילנה זגר ובן עמי מוסק
בתהליך גיבוש התערוכה עלה באופן טבעי הרצון ליצור מעין דיאלוג בין “השבט” של סוזי לבין אורחות חייהם של בני שבטים החיים עד היום באתיופיה. צילומים נבחרים של אילנה זגר ובן עמי מוסק, שצולמו במהלך ביקורם בכפרים אלו, משתלבים בתערוכה ומוסיפים לה נקודת מבט נוספת.
